הסטודנטית סתיו שבת משתפת בחוויותיה מהקורס:

יוני 2020. שנה ב' משפטים תיכף שוקעת מעבר לאופק, ואני תיכף שוקעת לבור של מבחני סוף שנה שרק אלוהים יוציא אותי ממנו. כל העבודות הוגשו, כל הקורסים נגמרו – והנה הטלפון מצלצל ועל הצג מהבהב המרצה שלי מהקליניקה. מה הוא רוצה? עברו לי בראש כל המחשבות שאתם חושבים שעברו לי בראש – איזה תיק הוא הולך להפיל עלי? לא נגמרה השנה כבר? למה עכשיו? למה אני? עניתי. מה קורה? שומעת, יש איזה בחור אחד מייקל ששלחו לנו ממחלקת האסירים בסניגוריה הציבורית, רוצה לתבוע את המדינה. תרימי לו טלפון תראי מה הסיפור שם. יש לך זמן לזה, נכון? בטח, ברור, בשמחה, כבר מתקשרת. לא הבנתי מה הקשר לקליניקה להוצאה לפועל (אין) ולא הבנתי מה הקטע עם מחלקת האסירים. מה, תיק פלילי עכשיו?

אז ככה: בחור צעיר שלפני חמש שנים כשהוא עוד היה בתיכון פרצו לו לבית שוטרים וחיפשו גראס. באו לחפש גראס ויצאו עם המחשב שלו. למה, ככה. מסתבר שזה חומר שנחוץ לחקירה. אז החזיקו לו את המחשב חמש שנים ומפה לשם בשנת 2020 הרשו לו ברוב טובם לבוא לתחנת המשטרה לקחת את המחשב בחזרה. הוא בא עם אחותו. אחרי שהאחות והשוטרת ביומן החליפו ברכות שכמעט נגמרו באזיקי רגליים ומעצר על העלבת עובד ציבור, הוציאו לו את המחשב. בחתיכות. ממש ככה – מפורק לגמרי כאילו כל השוטרים בתחנה קפצו עליו כל החמש שנים שהוא היה שם. לא מאמינים? הנה תמונות, לפני ואחרי.

הי, זו סתיו. שומע, הוא אומר שפירקו לו מחשב של שלוש-עשרה אלף שקל. נו, אז מה הבעיה, תגישי תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות. אה, אוקיי (ברור. הרי אין לי איזה שבע עשרה מבחנים ללמוד אליהם בדיוק עכשיו). ואת יודעת מה, סתיו, תגישי באותה הזדמנות גם בקשה לשופט שייתן לך לייצג אותו. אני, סטודנטית שנה ב'? לייצג בבית משפט? עכשיו זה כבר מתחיל להישמע טוב. מי אלישה פלוריק מהמכללה למנהל, מי? אבל שומעת, אל תבני על זה שיאשרו לך. זאת אומרת, זה יהיה נחמד אם כן, אבל רוב הסיכויים שלא. כי בעיקרון אין ייצוג בתביעות קטנות, ואת לא עורכת דין, וצריך הרבה מזל עם הדברים האלה ושופט נחמד ו... הבנתי. לא מפתחת ציפיות. הגשתי. אישרו. כן, השופט אישר. לי. לייצג. לא מאמינים? הנה ההחלטה.

היום הגדול (כמעט) הגיע: מוצ"ש ואני עם המרצה על הקו. הדיון מחר בשמונה וחצי בבוקר בבית משפט השלום לתביעות קטנות בתל-אביב, ואנחנו משחזרים את המחברת של נזיקין ומריצים תסריטים אפשריים. תתחילי ישר בדרמה, אל תתני למתמחה מהפרקליטות לדבר בכלל. וכשיגיע שלב החקירה הנגדית, תשאלי את השמאי איך הוא מעז לתת שמאות בלי לראות את המחשב. בשלב הסיכומים תציגי לשופט מקרוב את התמונה של המחשב המכוסח, שיראה איך משטרת ישראל מתחרעת על רכוש של אזרחים. מה אתה אומר, להזכיר את הפגיעה בזכות היסוד לקניין? בטח להזכיר, אבל תשמרי את זה לסוף.

בשמונה וחצי בבוקר באוגוסט כבר תשעים מעלות בצל ואני מכופתרת כמו לריאיון התמחות. מה שכן, אצל השופט באולם תשעים מעלות מזגן. לא שיצא לנו ליהנות מזה יותר מדי. אם חשבתי לקבל סימפטיית-סטודנטים מהשופט, תחשבי שוב. אחרי שחיכינו לתורנו שלוש שעות בחוץ, התחיל הדיון. אני והמתמחה מהפרקליטות הבטנו אחת לשנייה בלבן של העין, כל אחת מריצה בראש את הנאום שלה, לוקחות נשימה עמוקה ו... גברת שבת, נכון? אז ככה גברתי – תגידי ללקוח שלך שכדאי לו לקחת את מה שהציעו לו בגישור. המלצה חמה מאוד של בית המשפט, אחרת... השיעור הראשון בבית הספר לשופטים הוא כנראה לקרוץ בלי להזיז את העיניים. מרשים. אבל אדוני, עם כל הכבוד... גברת שבת! השיעור השני בבית הספר לשופטים הוא כנראה לדבר בלי שהשפתיים יזוזו ובלי להוציא קול. אני מוכנה להישבע ששמעתי אותו צועק לי בלחש בתוך הראש: גברת, קחו את הכסף ותברחו או שאני מעיף את שניכם מהמדרגות של בית המשפט ועוד תוקע לכם הוצאות. ביקשתי הפסקה כדי לדבר עם הלקוח. בחוץ הסתכלנו אני ומייקל אחד על השני המומים. אין מה לדבר, גם אנחנו למדנו לדבר בלי מלים. נכנסנו חזרה. השופט אפילו לא שאל. לזכותו ייאמר שאת אותה חוסר תשומת לב בדיוק הקדיש גם לנציגת הפרקליטות. תכתבי, הוא אמר לקלדנית. הצדדים: לאחר הפסקה אנו מקבלים את המלצת בית המשפט. מבטי האכזבה העמוקה שלנו בכל זאת סדקו קצת את השיריון השיפוטי. אני רוצה שתדעי, גברת שבת, שאין לי בעיה לפסוק נגד המדינה, ואפילו סכומי עתק כשצריך. כשהמדינה צריכה לשלם היא תשלם. אבל במקרה שלכם, זו ההצעה הכי טובה שתוכלו לקבל (חיוך שיפוטי חביב). בחוץ, אחרי שענן האכזבה הראשוני התפוגג, הסתכלתי בפרוטוקול: בשם התובע – הסטודנטית סתיו שבת מהמכללה למנהל. פסק דין – המדינה תשלם למייקל חמשת אלפים שקל. הי, הוצאתי מהמדינה חמשת אלפים שקל. לא מאמינים? הנה פסק-הדין. בכל זאת, לא רע ליום עבודה. בטח לא רע לתיק ראשון בקריירה בתור סטודנטית...