לאתגר את הדפוסים המגדריים, להעז ולחשוב בגדול

גם בשנת 2023 - שיעור הנשים בתפקידים בכירים בישראל רחוק משיעורן באוכלוסייה. למרות ההתקדמות הרבה שהושגה בתחומים רבים,
נשים בסקטורים רבים לא מצליחות להתקדם מעבר לנקודה מסוימת - בשל מגוון סיבות. כך גם באקדמיה.

על אף העובדה כי ברוב המדינות המערביות שיעור הנשים המסיימות לימודים אקדמיים (כולל דוקטורט) גבוה יותר משיעור הגברים,
האקדמיה עדיין, ברמות הבכירות, מנוהלת על ידי גברים.

נשים מהוות מעל 50% מבעלי הדוקטורט, אבל ברוב המדינות רק 30%-40% מכלל הנשים באקדמיה מגיעות לרמה של פרופסור חבר, ורק 20% מכלל הפרופסורים מן המניין הן נשים. בקרב הדיקנים וראשי המוסדות האקדמיים האחוז אף נמוך יותר, והנתונים האלו כמעט לא השתנו ב-30 השנים האחרונות. בין הסיבות לפער הזה, היא העובדה כי נשים באקדמיה עדיין חוות הטיה מגדרית גלויה וסמויה, הבאה לידי ביטוי בין השאר בהערכה על ידי הסטודנטים, קבלת כספים למחקר, גובה הסכומים שמוענקים לחוקרות, ואף במכתבי המלצה והערכת עמיתים.

פערים אלו בולטים עוד יותר מכיוון שהאקדמיה נתפסת כליברלית, שוויונית יותר ומודעת לנושאים של מוצא אתני, מגדר והכלה באופן כללי,
בהשוואה למערכות ארגוניות אחרות.

אקדמיה מובילה, חוקרת, חדשנית ויוזמת חייבת לפעול באופן אקטיבי להשגת שוויון מגדרי, על ידי יצירת מציאות המאפשרת קידום נשים לתפקידים בכירים, כדי שהן יהוו דוגמה לדור הצעיר ויוכלו לתפקד כמנטוריות לדור הבא. לכן, העובדה שיש במכללה למינהל 4 דיקניות יוצרת מציאות חדשה ותקווה לעולם יותר שוויוני בעתיד. כינסנו אותן לדבר על הדרך שלהן בעולם האקדמי, ועל מה שמניע אותן.

פרופ' יערה בר-און, דיקנית בית הספר לחינוך

פרופ' בר-און עוסקת בניהול אקדמי במוסדות להשכלה גבוהה מזה כ-20 שנה. בין השאר, שימשה בעבר כרקטור בבצלאל וכנשיאת מכללת אורנים. "לאורך השנים האלו וגם בתפקידי הנוכחי, למדתי להשלים עם העובדה שלנשים עדיין קשה מאד לעסוק בתפקידי ניהול, לבטח יותר מלגברים, כיוון שעדיין יש מאפיינים פטריארכליים רבים בחברה ובתרבות שלנו, היוצרים דפוסים מגדריים", אומרת פרופ' בר-און. "מה שעזר לי להתקדם בקריירה זו הנחישות הערכית והמקצועית: לא לוותר – לעצמי אבל בעיקר לחברה שלנו - ולעמוד על שלי, מבלי להיכנע לאותם דפוסים אלא לאתגר אותם. המחירים אינם פשוטים ושילמתי את כולם".

מה המוטו שלך?
"הוא שאול מאדם יקר שהיה מנטור שלי - מורטון מנדל ז"ל - שהקים את קרן מנדל ואת בית ספר מנדל למנהיגות חינוכית שבו למדתי לאחר הדוקטורט: 'תחשבו בגדול ותפעלו בקטן'".

ד"ר רותי לבנשטיין לזר, דיקנית הפקולטה למשפטים

ד"ר לבנשטיין לזר עשתה את התואר השני והדוקטורט שלה בקנדה, והתמחתה במשפט פלילי, מגדר ועבירות מין נגד נשים. "בשונה מרבים מחבריי וחברותיי באקדמיה, אני לא חלמתי על האקדמיה בתואר הראשון. 'החיידק הפלילי' והרצון להופיע בבתי משפט בער בי", היא אומרת. בהתאם, לאחר לימודי המשפטים באוניברסיטת חיפה התמחתה ד"ר לבנשטיין לזר בפרקליטות הפלילית ועבדה כפרקליטה. "רק כשעשיתי תואר שני התאהבתי במחקר ובאקדמיה. האפשרות לחשוב מחוץ לקופסא, לחקור ולכתוב גרמה לי לשנות כיוון", היא מספרת. במכללה למינהל התחילה בהוראת סמינר בנושא אלימות נגד נשים, ואחרי כמה שנים החלה לנהל את הקליניקה לזכויות נשים. שנתיים אחר כך מונתה למנהלת מערך הקליניקות המשפטיות של המכללה. לפני כשנה לקחה על עצמה ד"ר לבנשטיין לזר את תפקיד סגנית הדיקן בפקולטה למשפטים. במהלך השנים שימשה כיועצת נשיא המכללה לשוויון מגדרי, והיא עשתה ועושה הרצאות בהתנדבות מול קהלים שונים בנושאי מגדר, ואלימות מגדרית. במקביל לתפקידיה אלו שימשה ד"ר לבנשטיין לזר כחוקרת אורחת באוניברסיטת קולומביה בניו יורק.

מערך הקליניקות המשפטיות, הכולל 8 קליניקות, הוא ספינת הדגל של הפקולטה למשפטים. במרכז הקליני יש 8 קליניקות המסייעות לאוכלוסיות מוחלשות, המקדמות שינוי חברתי באמצעות פרויקטים חברתיים-משפטיים, והמספקות לסטודנטים ולסטודנטיות, לצד ההתנסות המעשית, אפשרות לקחת חלק בפרויקטים משני חיים.

ד"ר לבנשטיין לזר ניהלה את מערך הקליניקות במשך 10 שנים, וסיימה תפקיד זה עם מינויה לדיקנית הפקולטה למשפטים. "המעבר הזה מניהול הקליניקות לתפקיד הדיקנית הוא לא מובן מאליו", היא אומרת, "לכל איש אקדמיה יש שתי זירות תובעניות בהן הוא פועל - הוראה ומחקר, אבל בעשייה שלי יש זירה נוספת והיא האקטיביזם והרצון להשתמש במשפט כדי לייצר שינוי חברתי. אלו 3 זירות תובעניות שכל אחת מהן היא עולם ומלואו".

מה המוטו שלך?
העשייה האקטיביסטית היא חלק מתפיסת העולם של ד"ר לבנשטיין לזר אותה היא פועלת להנחיל גם לסטודנטים ולסטודנטיות. "אני מאמינה שאנשים צריכים להגיע לאקדמיה לא רק כדי לרכוש השכלה ולעשות תואר, אלא כדי לקבל כלים להיות מסוגלים להתבונן על החברה בדרכים נוספות, ולראות איך משתמשים בהשכלה שרוכשים לא רק לקדם את עצמם אלא כיצד לייצר חברה טובה וצודקת יותר".

כמי שפעילה למען קידום זכויות נשים, ההמלצה שלה לנשים באשר הן היא להעז. "לתפקיד שלי הגעתי לא רק בזכות עבודה קשה והמון למידה.
צריך הרבה תעוזה, ביטחון עצמי ואומץ. צריך להיות מסוגלת לזהות הזדמנויות ולקחת אותן. פעמים רבות נשים, לפני שהן מגישות מועמדות לתפקידים מסוימים, או מדברות בישיבות, או בכיתה, מרגישות שהן צריכות להיות מוכנות לגמרי או בטוחות לגמרי במה שאומרות, זאת, בניגוד לגברים. אני אומרת להן - אף פעם לא תהיי מוכנה לגמרי, תעזי".

פרופ' תמר אלמור, דיקנית הפקולטה למנהל עסקים

פרופ' אלמור, פרופסור מן המניין במכללה למינהל וחוקרת בתחום היזמות הבין-לאומית, הצטרפה לסגל המכללה עם הקמתה. "בגיל 31 כשסיימתי את הדוקטורט שלי קיבלתי הצעה לעבוד בסטארט אפ מדהים - המכללה למינהל. זו היתה הפעם הראשונה שהקימו מוסד חוץ אוניברסיטאי המעניק תארים ראשונים, והיו זקוקים לצוות", היא מספרת.

פרופ' אלמור היא האישה הראשונה בתפקיד דיקנית הפקולטה למנהל עסקים של המכללה. מאז הצטרפותה למכללה מילאה פרופ' אלמור תפקידים רבים, בין השאר שימשה כדיקנית בית הספר למדעי ההתנהגות והחוג לפסיכולוגיה, כדיקנית הסטודנטים ומי שהקימה את הדיקאנט ואת המרכז לנגישות. כמו כן שימשה כסגנית דיקן הפקולטה למנהל עסקים, ויועצת הנשיא לענייני נשים באקדמיה. "תמיד האמנתי שאצליח להשיג את מה שאני רוצה בתוך הארגון. רציתי להקים את הדיקאנט והקמתי, רציתי להקים את המרכז לנגישות, אמרו לי 'תביאי כסף ונדבר' אז הבאתי כסף ודיברנו",
היא אומרת, "ההתקדמות היא לא תמיד בדרך לינארית, אולי לא בדרך שחלמנו עליה, אבל אם מתמידים ונחושים - בסוף מצליחים".

מה המוטו שלך?
"המוטו שלי הוא - Good Enough. לא צריך לנסות להיות מושלמים. צריך לעשות את הכי טוב שיודעים, אבל לא מעבר לזה. אם אתה פרפקציוניסט - לא תסיים כלום, הרי תמיד אפשר לשפר עוד. בסופו של דבר כאשר רוצים להתקדם קדימה צריך באיזה שהוא שלב להגיד 'זה מה יש' ולקוות שזה מספיק'".

ד"ר קרן פרידמן-פלג, דיקנית בית הספר למדעי ההתנהגות והחוג לפסיכולוגיה

ד"ר פרידמן-פלג למדה שלושה תארים - ראשון, שני ושלישי - באוניברסיטת תל אביב, את כולם במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה.
"התאהבתי לגמרי, גם בסוציולוגיה ובעיקר באנתרופולוגיה, ובמבט המיוחד שהיא מציעה על העולם ועל עצמנו בתוכו. כבר במהלך לימודי הדוקטורט,
ואפילו קצת לפני, התחלתי ללמד - תחילה כמתרגלת, אחר כך כמרצה. עד היום, הסטודנטיות והסטודנטים שלי הם אהבתי הגדולה", היא אומרת.

המחקר שלה עוסק בהתפתחות של שיח מסוג חדש: דיבור פרופסיונלי/מקצועי, וגם ציבורי, על טראומה בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. "במשך שנים רבות, החברה בישראל - מן הממסד הרפואי ועד התקשורת - דחקו הצידה תופעות רגשיות כמו סיוטי לילה, פלשבקים, הימנעויות, שברור היה שמקורם בשירות צבאי של לוחמים ולוחמות. באינתיפאדה השנייה זה השתנה, ומאז, אני עסוקה בשינוי הזה, ובמה שהוא הביא איתו". עבודת הדוקטורט שלה פורסמה כספר, "העם על הספה: הפוליטיקה של הטראומה בישראל", שיצא בעברית בהוצאת מאגנס ובאנגלית בהוצאת אוניברסיטת טורונטו. בימים אלה היא משלימה את כתב היד השני שלה העוסק בפיתוח חוסן אישי וקהילתי, והפוליטיקה שנוצרה סביב המאמץ
לבנות אותו.

מאז נקלטה כחברת סגל במכללה למינהל ב-2009 מילאה ד"ר פרידמן-פלג שורה של תפקידי ניהול במכללה. היא כיהנה כראשת תכנית מצטייני הנשיא של המכללה, ראשת התכנית לתואר ראשון במדעי ההתנהגות וכדיקן הסטודנטים הכלל מסלולי. בשנים האחרונות היא שימשה גם כמרצה אורחת באוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה ובאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה.

"קריירה היא מסע מורכב והפכפך, עם אינספור אילוצים, מתקיימת בתוך מבנה מורכב ויחסי כוחות. אני כל הזמן מנסה לשמור על קומה זקופה ולהזדקף כשצריך, מול נסיבות לא פשוטות", היא אומרת. "בעבודת הדיקנית, התפקיד הכי בכיר שמילאתי עד כה, יש משהו מבלבל: רגע אחד אני בהתרוממות רוח ממש, כי הנה, הצלחנו להרים פרויקט חדש, להביא מרצה מצוין, לגייס אשת מקצוע מעולה, לקדם פלטפורמות חדשות להוראה ולמידה, ורגע לאחר מכן, אני מדוכדכת, כי יש ערימה של עניינים בירוקרטיים שצריך לטפל בהם, וגפרורים שמאיימים להתלקח, וצריך לכבות ולהרגיע, להכיל ולכוון. במצבים האלה, כמעט מיד, אני מרגישה לבד מאוד, 'חשופה בצריח', וגם נשימה עמוקה לא תמיד מסייעת. אני לא מקטרת, אני בת מזל, אבל גם לא רוצה שהכול ישמע מתוקתק ומופלא, כי החיים שלנו הם פקעת סבוכה, כואבת ומפתיעה, וכולנו חיות את הסבך הזה, ומחפשות את הדרך. אז ככה גם אני, וכל יום קצת".

מה המוטו שלך?
"למידה ומחקר, לפחות בעיני, הם בין הפעולות המשמעותיות ביותר בהן גלומה תקווה, חתירה קדימה, מתוך ציפייה לטוב ועשייה של טוב.
אין משהו גדול מזה, ואין משהו משמעותי מזה, ובמובן זה התברכנו כולנו, סגל וסטודנטים. לחיות מחקר, הוראה ולמידה, זה לחיות בתוך פעפוע מתמיד של תקווה וציפייה לטוב, כשהקול האישי והייחודי שלך, מצליח להישמע ולהשתלב בקולות אחרים".