כל עוד יש בדרום ובצפון חיילים ששומרים עלינו – אנחנו נמשיך להתנדב

מלחמת "חרבות ברזל" הביאה לידי ביטוי את רוחב הלב של אנשים פרטיים רבים וגם של ארגונים וחברות עסקיות. נראה כי כל מדינת ישראל התנדבה לטובת יוזמות שונות שנועדו להקל על שורדי הטבח, המפונים וחיילי הסדיר והמילואים.

עם ישראל נרתם בהמוניו: גיוס כספים, גיוס אוכל, גיוס ציוד, הסעות, הופעות והפעלות עבור המפונים, מתן סיוע נפשי ועוד יוזמות רבות ומרגשות. עבור חלק מהאנשים מדובר היה בתרומה/התנדבות נקודתית, ועבור אחרים הפעילות הזו הפכה לחלק משגרת החיים החדשה.

שניים כאלו הם אדר מיארה וגיל נבו, סטודנטים בפקולטה למשפטים ע"ש חיים שטריקס. אדר, בת 23, וגיל, בן 25, הם זוג בחיים הפרטיים, ואף התארסו לפני מספר חודשים. "הכרנו במסגרת המכינה ללימודים", מספרת אדר. השניים, שגרים בתל אביב, נמצאים בשנה השלישית ללימודיהם.
"זו שנה עמוסה מאוד. לצד העומס הלימודי יש גם את הלחץ של למצוא מקום להתמחות", מציינת אדר.

למרות הלחץ הזה, השניים מצאו זמן לפעילות התנדבותית מרגשת ומרשימה. למעשה, הפעילות ההתנדבותית שלהם החלה יום לאחר טבח ה-7.10. "הרגשנו שאנחנו חייבים לעשות משהו, כמו הרבה אנשים. הרגשנו שאנחנו לא יכולים לשבת בבית", מספרת אדר, "בקבוצת הוואטסאפ של השנה שלנו במכללה מישהו כתב הודעה שיש לוחמים שרוצים פיצות. השגנו 30 מגשים של פיצות כתרומה, ונסענו לתת אותם לחיילים. ההתרגשות והשמחה שלהם מילאו לנו את הלב. זה היה ביום חמישי, ובדרך חזרה מהבסיס הביתה גיל העלה רעיון שמכיוון שמחר יום שישי, נכין שניצלים וחלות ונחלק לחיילים וחיילות".

כבר למחרת, עמדו השניים במטבח ביתם של הוריו של גיל והכינו כמויות אדירות של שניצלים, חלות וסלטים. "יש לי שני דודים שעושים מילואים, ובצהריים נסענו לבסיס שלהם לחלק את האוכל. הגענו בדיוק כשהחיילים חזרו מתרגיל, והאוכל שהכנו התקבל בשמחה אדירה ו'נעלם' תוך פחות משעה", היא מספרת.

מוקד התרומות של המכללה נרתם ותרם

ההתלהבות שבה התקבלה העשייה שלהם, גרמה להם להפוך אותה לדבר קבוע. "התחלנו לבשל בכל שישי אוכל לחיילים, ולפעמים גם באמצע השבוע. בכל יום שישי אנחנו מוציאים 700-800 מנות לחיילים. מוקד התרומות של המכללה, 'חיבוק עוטף' עוזר מאוד בגיוס תרומות של אוכל עבור העשייה הזו. אנחנו לא לבד, יש איתנו עוד מתנדבים, ביניהם זוג שמתנדב באופן קבוע – שניהם צמחונים – שעומדים ומכינים איתנו שניצלים".

לצד השניצלים והחלות, הפכו גיל ואדר למיני חמ"ל לתרומות נוספות: "הגיעו אלינו פניות שונות, למשל רס"פ של גדוד שנמצא בתוך עזה שביקש תרומות של מוצרים יבשים. פנינו למוקד התרומות של המכללה שתרם 17 ארגזים של ציוד יבש שדאגנו שיגיעו לאותה יחידה. בנוסף, סייענו לקיבוץ ארז שעבר למצפה רמון וגייסנו עבורם ציוד שסייע להם במעבר והפך את השהייה שלהם מחוץ לבית לקלה יותר".

אדר מציינת בהתרגשות את ההירתמות של סטודנטים מהמכללה לטובת העשייה הזו: "כל פעם שצריך לגייס משהו, כסף, ציוד וכו' – אנחנו כותבים בקבוצות הוואטסאפ של המכללה ומקבלים מענה תוך דקות. בנוסף, אנשים שואלים מיוזמתם איך אפשר לעזור, וזה פשוט מחמם את הלב.
זה לא מובן מאליו כי ההירתמות הזו נמשכת גם כעת, שבועות רבים אחרי ההלם הראשוני וההתגייסות האדירה שהיתה בקרב כלל הציבור".

חורשים לבחינות עד אמצע הלילה

גיל ואדר, שכאמור מתמודדים עם עומס לימודי רב, מנסים במקביל גם להמשיך לעבוד במתן שיעורים פרטיים ולשמור על שגרה זוגית, אבל נאלצו לצמצם את העבודה שלהם כדי להמשיך בעשייה ההתנדבותית. "אנחנו עושים מעין ג'גלינג בין כל הדברים", אומר גיל, "אנחנו משתדלים לשמור על איזון שכולל את כל התחומים: הלימודים, בטח בתקופת הבחינות, הצורך שלנו להמשיך לעזור לחיילים ולמפונים, החיים האישים שלנו, המרדף אחרי דירה, הכלבה המקסימה שלנו, וכמובן השיעורים הפרטיים שאני נותן. כדי להצליח בזה אנחנו מבשלים ביום, לומדים בערב, ואחרי הלימודים זה זמן האיכות הזוגי שלנו כשאנחנו מטיילים עם הכלבה בטיילת".

כדי להדגים את העומס, גיל מתאר לו"ז טיפוסי של התקופה האחרונה: "בתקופת הבחינות, לדוגמא, אני קם בחמש בבוקר בשביל להספיק לעזור לאדר לבשל, אחר כך אני מעביר שיעורים פרטיים, ואז בערבים אנחנו יושבים לחרוש עד אמצע הלילה לבחינה". לדבריו, על אף העומס, אין להם כוונה להפסיק בפעילות ההתנדבותית שלהם. "אנחנו לא מרגישים שאנחנו יכולים להפסיק. כל העשייה הזו תורמת גם לנו. בסוף היום, התודה שאנחנו מקבלים מהחיילים, אם זה באופן ישיר או בתמונה או סרטון שהם שולחים לנו – שווה את הכל", הוא אומר ופונה לאנשים נוספים שמעוניינים להתנדב: "היינו שמחים אם עוד אנשים ירצו להצטרף ולסייע, נשמח לכל עזרה אפשרית. למרות הקושי, לא נוותר על העשייה הזו, כי רק ביחד ובשמירה על אחדות נצליח לשנות ולנצח".

אדר מסכמת: "כל עוד יש בדרום ובצפון חיילים ששומרים עלינו – אנחנו נמשיך להתנדב. בלעדיהם לא היינו כאן היום, ואנחנו רוצים שהם ידעו את זה – שידעו שחושבים עליהם".

גיל נבו ואדר מיארה, סטודנטים שנה ג', תואר ראשון במשפטים