אלה שניידרמן

אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. הפעם הראשונה בצבא, בעת ביקור בית, תחת תפקידי כמש"קית ת"ש, הייתי צריכה לפתוח מקרר של משפחה מרובת ילדים וחסרת כל. החייל שלי יזכור את הרגע הזה לנצח וגם אני. המקרר היה ריק, לאחיו הקטנים לא הייתה ארוחת צהריים. את התמונה הזאת אני זוכרת עד היום. את הזמן שלקח לי לעכל את שראו עיניי לא ניתן לספור בדקות או בימים...

אני אלה שניידרמן, בת 24 מראשון לציון, במקור מנהריה, וזאת הדרך שלי לתואר השני.
שירתי בבסיס עם אוכלוסייה מאוד קשה, הבסיס שלי היה המוצא האחרון לאותם החיילים. הייתי מש"קית הת"ש היחידה בבסיס והקצינה שלי הייתה מגיעה אחת לשבועיים ואף שלושה. היה לי שירות מאוד קשה. שירות שגרם לי לרצון עז להתרחק מהעבודה עם אנשים, ההתמודדות הקשה שחוויתי כל יום, סחטה ממני הרבה אנרגיות. כשהשתחררתי מהצבא ידעתי מה אני רוצה! נרשמתי ללימודי תקשורת, הרי למשפחה יש משרד פרסום – זה מושלם... מה שלא הבנתי באותם ימים, זה כמה מספק אותי לעזור לאנשים. בחודש לפני תחילת הלימודים, הבנתי שאני עושה את טעות חיי, שיניתי מיד את הרישום מלימודי תקשורת ללימודי פסיכולוגיה. השאר היסטוריה...

גדלתי בנהריה ובשביל ללמוד במסלול האקדמי עברתי לראשון לציון, שכרתי דירה, נרשמתי לפר"ח (פרויקט שידעתי שאני עושה בזכות חברה שהייתה עתודאית וסיפרה לי עליו), והתחלתי לחנוך נערה בהוסטל. אך בעיקר הכרתי את הסביבה. בשנה הראשונה ללימודי פסיכולוגיה בעיקר הסתגלתי לשינוי, ללימודים, למקום החדש, לעצמאות ולחבר'ה שהכרתי במכללה (שעד היום, הקשר הדוק).
בשנה השנייה התחלתי לפרוח. זה התחיל מהעבודה שהתחלתי – הייתי כבר לא חונכת פר"ח אלא רכזת פר"ח במשרה מוגדלת – אחראית על 70 סטודנטים בפרויקטים מיוחדים (שיקום האסיר, מועדוניות רווחה, אק"ים וכו'), זה המשיך למשלחת הומניטארית של 3 שבועות לאתיופיה (ממליצה בחום לכל הסטודנטים במכללה שמתאפשר להם להצטרף למשלחת! חוויה מדהימה), במקביל התנדבתי בשני מקומות – ליוויתי משתקם נפשית בהתנסות בעבודה והייתי רכזת איסוף מזון בלתת.

בשנה השלישית לתואר המשכתי להיות רכזת בפר"ח, נבחרתי לפרויקט "דה לידרס – מחזור 1" והתמחיתי כ-3 חודשים בפרויקט קרן עזריאלי – פרויקט להעצמה חינוכית, התנסיתי כמדריכה חברתית בבי"ח לבריאות הנפש כחלק מקורס מעשי בתואר והמשכתי בהתנדבות ב"לתת".
בשנתיים הללו הלו"ז שלי היה צפוף. לא יכולתי שלא להיות עם יומן צמוד אליי. כל יום היה נצבע בכמה משימות בצבעים שונים כדי לא לשכוח כלום. אבל זה מה שאהבתי בתואר, הרי כולם לומדים המון תיאוריה בתואר הראשון, ולי היה מאוד חסר הפן הפרקטי. הצלחתי לעשות אותו הרבה בזכות המכללה. את רוב ההתנדבויות שלי עשיתי במסגרת מלגות מהדיקאנט, דבר שגם נתן לי ניסיון בתחום וגם עזר לי לממן את לימודי התואר.
כמובן אחרי סיום תואר ראשון בפסיכולוגיה נסעתי לטיול מדהים – סרי לנקה והודו, מומלץ בחום.

כיום, אני עובדת בשתי עבודות – שתיהן עם נערות בסיכון, אני עובדת המון והרבה פעמים חסרות לי שעות ביממה! עדיין שוכרת בראשון לציון ונרשמת בימים אלו ממש ללימודים לתואר השני שלי, החלום הגדול הוא לפתוח מרכז ענק לנוער שבו יוכלו לקבל מענה לכל צרכיהם – עד אז, מנסה להצליח בקטן.