נוי מרון

אני זוכרת שביום האוריינטציה ד"ר דידה פלייסיג וד"ר קרן שחר שאלו אותנו "מי רוצה להמשיך לפסיכולוגיה קלינית?". 98% מהכיתה הרימו את היד, וכמובן שאני ביניהם. אז כן, בהתחלה באתי במטרה להיות בעתיד פסיכולוגית קלינית. כמובן שהייתי בטוחה שאני צולחת כמו גדולה את מבחן המתא"ם המדובר ואין שום סיבה שלא אתקבל. מהר מאוד הבנתי שהמציאות שונה, ויחד עם חבריי לכיתה התחלנו לחקור כיוונים שונים אך תחת המחשבה שיש עוד זמן.
השנה הראשונה בלימודי פסיכולוגיה עברה ביעף. הכרתי צוות מרצים מדהים וחברים לכיתה מדהימים לא פחות. הכרתי חברים לחיים ומנטורים משמעותיים שאני יכולה להיעזר בהם בכל דבר שארצה ושתמיד יפנו את הזמן בשבילי.
בשנה השנייה הענן הכבד של התואר השני חזר לרחף מעל ראשי, והסוגיה הזאת התחילה לחדור למודעות יותר ויותר. אני זוכרת את עצמי מתייעצת עם כל אדם שקשור לתחום לגבי כיוונים שונים הקשורים לעבודה בטיפול. במהלך השנה התנדבתי יחד עם קבוצת בנות בהוסטל לנערות בסיכון. הדבר חידד לי מאוד את הדרך שבה אני רוצה להמשיך ללמוד ולעבוד. הבנתי שאני במסלול הנכון ואכן מצאתי את "עבודת חלומותיי". בהוסטל נחשפתי לדברים שמעולם לא נחשפתי אליהם בעבר והרגשתי שאני נמצאת במקום הנכון.

המטרה שלי הפכה לברורה- אני רוצה לטפל בילדים ובני נוער ויהי מה! הרך להגשים אותה עדיין הייתה פחות ברורה.
הנה הגיעה השנה השלישית לתואר, השנה שבה כבר אני אמורה לדעת מה קורה איתי בעתיד, גם אם זה לא יקרה בשנה הבאה. בשנה הזאת התנדבתי לעבוד במרפאה לבריאות הנפש וחנכתי ילדה במקביל להדרכות עם פסיכולוגית. הפסיכולוגית הבינה לליבי לגבי העמימות בנושא התואר השני וניסתה להראות לי כיוונים שונים של דרכי טיפול. באחת מההדרכות היא זרקה לאוויר את התואר בקרימינולוגיה שעוסק באוכלוסיות קצה. זה בדיוק מה שרציתי. אחרי שביררתי את העניין יותר לעומק, הבנתי שישנן אופציות רבות ומגוונות שמובילות לאותה מטרה- טיפול. הגשתי מועמדות לתואר בקרימינולוגיה קלינית ומשם עברתי סדרת ראיונות. לפני שהראיונות החלו עברתי סימולציה של ראיון עם קרן ודידה שהתנדבו לעזור לנו בהכנה. אני יכולה להעיד שהייתי מאוד לחוצה מהראיון לתואר השני. אבל ,ברגע שעברתי את הסימולציה הלחץ הפך להתרגשות, משום שהן נתנו את הטיפים הכי טובים שיש ואת הביקורת הכי בונה שיש!

לאורך כל הדרך, כל סגל המרצים האמין בי ותמך. כל רגע הגיעה אליי הצעת עזרה ממקום אחר ותמיד הרגשתי וידעתי שיש לי למי לפנות. לבסוף התקבלתי לתואר שני בקרימינולוגיה חברתית-שיקומית בבר אילן. אני לא אשכח את המייל הזועם מעידו שלא סיפרתי לו שהתקבלתי, ויותר חשוב- אני לא אשכח שכשבאתי אליו למשרד לדבר אתו על זה, הייתה לו שמחה אמתית וכנה!

חשוב לי להעביר הלאה את המסר שהחוג לפסיכולוגיה במסלול האקדמי המכללה למנהל הוא חוג מיוחד. סגל המרצים הנבחר בקפידה מעיד על איכויותיו הן ברמה האישית והן ברמה הלימודית. לאורך כל 3 השנים לא הרגשתי לרגע אחד אבודה, שאין לי למי לפנות ושאין מי שיעזור לי. ידעתי תמיד תמיד שיש שם מישהו שמוכן להקשיב גם אם זה רק לפרוק בפניו את מה שיושב על הלב. נוצר בין הסגל ובין הסטודנטים קשר אישי ועמוק, כך שכל מרצה מכיר את כל הסטודנטים באופן מלא. יש בחוג ממש הרגשה של בית חם, מקום שכיף לבוא אליו ומאוד קשה לעזוב אותו.