עמרי דלאל

את הדרך שלי לתואר השני התחלתי קצת ברגע האחרון, כשגיליתי שפספסתי את היום הפתוח באחת האוניברסיטאות והבנתי שאני צריך להתעורר. אחרי לא מעט חיפושים ומפגשים עם יועצות לימודים במוסדות שונים שפשוט התייחסו אליי כאל עוד נרשם, ולא הביעו בי עניין מיוחד הגעתי ליום הפתוח במכללה למינהל, שם נתקלתי בגישה שונה לגמרי. יועצת הלימודים ענתה על כל השאלות שהיו לי (ועל כל השאלות שלא ידעתי שאני אמור לשאול) וממש הרגשתי שהיא רוצה קודם כל לוודא שהלימודים בחוג לפסיכולוגיה במכללה הם אכן בחירה נכונה עבורי. רק כשהייתי שלם עםההחלטה היא החלה להסביר לי על הדרישות הלוגיסטיות והבירוקרטיות.

החשש העיקרי שלי לגבי החוג לפסיכולוגיה היה שהוא חדש, ומי יודע מה יהיה אתו בשנים הקרובות, ולאן הוא יתקדם. אך לאחר שהכרתי את המזכירות, המרצים ואת ראש החוג, הבנתי שמדובר בקבוצה של אנשים מוכשרים, רציניים ומרתקים. החלטתי לסמוך על האנשים האלו שילוו אותי בדרך הקשה, שבסופו של דבר תוביל אותי ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ומשם להסמכה כפסיכולוג קליני. למרות שכבר באמצע הסמסטר הראשון היה לי ברור שההחלטה שלי ללמוד במכללה הייתה נכונה, היום, כבוגר של החוג, אני יודע לומר שבהחלט בחרתי נכון.

כשהציגו בפניי את הכיתה שלי והבנתי שהיא כוללת רק 21 אנשים (ביחד איתי) הייתי מופתע. חששתי שבתואר תחרותי כמו לימודי פסיכולוגיה, המספרים הקטנים רק יגבירו את התחרותיות. אבל לאחר שבוע ראשון של היכרות כבר היה ברור שהכיתה שלנו הולכת לעבוד כצוות. אותה עבודה בצוות גרמה לי להכיר 20 אנשים נהדרים, שכל אחד מהם לימד אותי משהו שאקח איתי עוד שנים קדימה. חלקם גם הפכו לחברים אמתיים והם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי גם היום, למרות שכל אחד הלך לדרכו אחרי סיום התואר.
הכיתה הקטנה אפשרה לי לא רק להכיר חברים טובים, אלא גם להכיר מקרוב את צוות המרצים, לשאול כל שאלה שעולה במוחי ולפתח לא מעט תיאוריות ורעיונות למחקרים שארצה לעשות בעתיד. כל זה התאפשר רק בגלל שבכיתה קטנה המרצה יכול לענות לשאלות שלך בעומק רב יותר.

בזכות הסיטואציה האינטימית מתהווה חוויה אישית המשדרגת את כל חווית הלימודים. נוצר קשר שלאורך כל התואר שלי גרם לבת הזוג שלי להרים גבה ולתהות איך אני מעז להרגיש כל כך בנוח ליד המרצים שלי או אפילו ליד ראש החוג שלי.
היום, בחשיבה לאחור, אני יודע להגיד שהשנה האחרונה של התואר היא השנה שקידמה אותי הכי הרבה בדרך להיותי פסיכולוג.
מעבר לסמינרים המחקריים שעשיתי, ושלראשונה אפשרו לי להיות זה ששואל את השאלות המעניינות ומתכנן מחקרים שיוכיחו את התיאוריות שלי, בשנה הזו גם למדתי באמת איך לחבר את המונחים הפסיכולוגיים והתיאוריות השונות לעבודה ממשית "בשטח".
בשנה הזו כל אחד מאתנו התנדב במסגרת קורס שנתי במוסד כלשהו לבריאות הנפש. אני זכיתי להתנדב במחלקת הילדים של בית החולים לבריאות הנפש בנס ציונה. בשנה הזו זכיתי לעבור הדרכות הן מהמרצה בקורס והן מפסיכולוג קליני עתיר ניסיון שעובד במחלקה לחונכות הטיפולית שעשיתי לילד מקסים שהגורל, לצערי, לא היה האיר לו פנים. המסגרת האינטימית שהחוג יצר עבורי גם בקמפוס וגם במהלך עבודת ההתנדבות (קבוצת הדרכה בת 4 מתנדבים בלבד), אפשרה לי לגדול ולפתח את כישורי כמטפל לעתיד. מאז היו לי התנסויות נוספות בחניכה טיפולית כחלק משלים לטיפול במסגרות שונות.

הפרויקטים שלקחתי על עצמי בקמפוס, ההתנדבות בבית החולים בנס ציונה והתנסויות נוספות אפשרו לי לקבל ההמלצות רבות ולהתקבל לעבודה כמדריך במחלקה הסגורה לבריאות הנפש לילדים, שם אני עובד כל יום עם הילדים המטופלים בה. מבחינתי, זה חלום שמתגשם.

היום, לאחר שנה של הפסקה בין התארים, אני לומד תואר שני בתחום הפסיכולוגיה קוגניטיבית באוניברסיטת תל אביב. שהוא אחד המוסדות המוכרים בעולם בתחום המחקר הקוגניטיבי. מעבר ללימודים אני גם עובד באוניברסיטה כרכז ועדת האתיקה ומערך הניסויים של בית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטה. כל זה בזמן שאני ממשיך לעבוד במחלקה לבריאות הנפש בנס ציונה.