הופעה של להקת "טריו מלאייקה"

אובחנתי והוגדרתי כילדה עם ליקויי למידה על רקע קשיים בלמידה בכל שנות בית הספר היסודי, חטיבת הביניים והתיכון. קצת על ההיסטוריה של הקשיים שלי:

הקשיים שלי החלו למעשה כבר בגיל 3, היו לי שיבושי היגוי במילים והשמטת צלילים. ההורים שלי קראו לי יעל ואני לא הצלחתי להגות נכון את השם שלי כי לא יכולתי לבטא שום צליל אחר מלבד צליל הקמץ. במשך שנתיים תרגלתי אצל קלינאית תקשורת ובבית, כדי להתגבר על כך. בסוף גן חובה שקלה הגננת להשאיר אותי שנה נוספת בשל "חוסר בשלות" שהתבטאה,
לדבריה, בקשיי ההיגוי שלי, בביצוע לא טוב של דפי עבודה שלי וביכולת כללית נמוכה להתמודד עם מטלות.

אמא שלי החליטה שאני אעלה לכיתה א, משום שראתה את הנחישות והמוטיבציה שלי וזיהתה את היכולת שלי. בבית הספר התקשיתי מאוד בעיקר במתמטיקה ובאנגלית, אך היה לי גם קשה ללמוד במקצועות אחרים מלבד אלה שאהבתי מאוד, כמו ספרות. הייתי צריכה להשקיע הרבה מאוד בלימודים ותמיד השוויתי את עצמי לאחים שלי שהצליחו בבחינות ואני, למרות שלמדתי המון, נכשלתי. למרות זאת, אני זוכרת שאמא שלי הייתה תמיד מחזקת אותי על המאמץ שהשקעתי!

את מבחני הבגרות שלי עברתי אותם בהשפעת ריטלין, שעזר לי להתרכז. אני מאוד חזותית, והמצאתי לי דרכים יצירתיות ללמוד. הייתי מציירת בריסטולים גדולים עם כל שושלת ההיסטוריה, על גוף האדם. הייתי תולה אותם בחדר, במקלחת, בשירותים וכך לומדת.
זכורים לי רגעים קשים בביה"ס של תסכול ואכזבה. היה יום שלעולם לא אשכח, טקס תעודות למצטיינים. ישבתי שם עם דמעות בעיניים וחריקה בשיניים ולא הבנתי איך לא נותנים תעודות על השקעה ומאמץ. מאז ועד היום אני שונאת ציונים ולא יכולה ללמוד או ללמד במקום עם ציונים.

היום בתור בוגרת כאשר אני מבינה כבר את מקומי ומחליטה עליו, ברור לי שפסיכומטרי לא בא בחשבון מבחינתי , גם לא אוניברסיטה, או אפילו ביה"ס למוסיקה. אני מבינה שאני לא רוצה לשים את עצמי שוב במערכת חינוך עם לחצים ומבחנים. הבנתי שאני רוצה ואוהבת ללמוד אבל בזמן שלי, בדרך שלי, ושאני אבחר את המורים ואת הנושאים. לדוגמה, כאשר התכוונתי לנסוע ללמוד ריקוד בארצות הברית, לקחתי על עצמי ללמוד אנגלית מדוברת ותרגלתי שעות רבות בכל יום במשך שנה.

אמא שלי שמתעסקת שנים רבות בתחום ליקויי למידה וחינוך זיהתה מגיל צעיר את מוקדי הכוח שלי, וכך, בגיל - 4 היא שלחה אותי לחוג ריקוד ראשון, בגיל 12 היא שלחה אותי לביה"ס למחול - באחד מבתי ספר הטובים בארץ למחול, שהיום יש לי את הזכות גם ללמד שם, ובתיכון הייתי במגמת מחול. אני זוכרת שבמסיבת בת מצווה שלי , אמי בירכה אותי ואמרה "ילדה עם נפש של אמן, היא זיהתה את נפשי. אמא שלי תמיד תיארה אותי כילדה עם כוחות נפש אדירים, עם כישורים בתחום האומנות, יצירתית, רוקדת, מציירת וכותבת. באותו זמן התחלתי להיחשף במקביל לעולם המוסיקה וגם התחלתי לתופף.

באחד מדוחות האבחון כתבו לי " קושי נוסף בא לידי ביטוי כאשר נדרשת התארגנות מתוך שמיעה". אבל, כשהתחלתי לנגן, הייתי ממש טובה בזה. הרגשתי שזה המקום שלי שבו אני יכולה להרגיש טוב ולהגשים את עצמי. הזיכרון שלי זכר פראזות של מוסיקה מאוד מהר. מוסיקה זה מתמטיקה, ואני לא הבנתי איך במתמטיקה הייתי כל כך גרועה ובמוסיקה אני טובה.

בצבא, התאבנתי שנתיים. אבל המשכתי לתופף. אחרי הצבא הייתה לי תשוקה גדולה לאפריקה. חודש לאחר השחרור, נסעתי לגמביה ללמוד תיפוף, ושם גיליתי את הריקוד האפריקאי שדרכו חזרתי לרקוד עד היום ומאז הגעתי למה שאני היום. אני מוסיקאית ורקדנית, אני מלמדת כשבע שנים קבוצות בוגרים בתל אביב ובירושלים . מעבירה סדנאות בכל הארץ. מלמדת תיפוף לילדים בפנימייה. מנגנת בהרכבי מוסיקה על כלי הקשה. יוצרת וכוריאוגרפית של הרכב למחול ומוסיקה פרפיוז'ן וחברה בלהקת טריו מלאייקה.

מגיל קטן נפשי רוקדת ומנגנת, בין תופים למחולות, מצאתי את מה שחיפשה נפשי ...מצאתי את ייעודי.

אני רוצה להתייחס לתיוג של ילדים כבעלי ליקויי למידה. כשמתייגים אנשים עם ההגדרה של ליקויי למידה, ההגדרה הזאת יכולה לחלחל ולפגוע בילדים. יש לתת מקום לביטוי של יכולות רבות של ילדים.

המופע: "טריו מלאייקה- שלוש נשים והמון כלי הקשה" התקיים במסגרת הפנינג הנגישות : # אל _ תתייגו_ אותי ביום שני ה- 23.5.

קטעי וידאו מתוך המופע:
טריו מלאייקה בהופעה
ועוד טעימה...