הכשלה עצמית
למה אנחנו לא מצליחים להוציא מעצמנו את המקסימום?
בחצר גן הילדים מתכוננים שלושה ילדים נרגשים לתחרות ריצה. במהלך התחרות, פותח אחד הילדים פער קטן משני האחרים. במקום להתאמץ להשיג אותו, שני הילדים האחרים פורשים מיד מהמרוץ. אחד נשכב על הרצפה ואומר שנפצע והשני טוען בכעס שבכלל לא השתתף בתחרות. נראה שהאפשרות שיפסידו גרמה לילדים לפרוש ולתרץ לעצמם )ולאחרים( למה התחרות ״לא באמת נחשבת״.
אבי הוא סטודנט שאף פעם לא נותן לעצמו להתאמץ עד הסוף ולעשות את המקסימום במבחנים. הוא מרגיש שיש משהו שעוצר אותו מלעשות כל מה שצריך כדי להצליח. קשה לו להשקיע כמו שצריך בהתכוננות למבחן ובנוסף מתרחשות כל הזמן מין תקלות כאלה: הוא שוכח ללמוד פרק חשוב שהופיע בחומר לבחינה, או שהוא נשאר ער עד מאוחר ומגיע למבחן לא מרוכז.
מה קורה כאן? למרות שהסיטואציות המתוארות שונות מאד זו מזו, בשתיהן בא לידי ביטוי מנגנון פסיכולוגי בשם הכשלה עצמית
(self - handicap). את המונח תבעו הפסיכולוגים ג׳ונס וברגלס והוא מתייחס לנטייה להפחית את ההשקעה במשימה מסוימת כדי לספק לעצמך תירוץ במקרה של כישלון עתידי. הרעיון מאחורי המושג הוא פשוט מאד. חוויה של כישלון היא חוויה קשה מאד. התחושה לפיה נתתי את ״כל מה שיש בי״ וזה עדיין לא מספיק טוב יכולה להכאיב לנו מאד. כדי להמנע מאותו כאב, אנו מכינים לעצמנו מעין ״ אליבי״ לכישלון במטרה להגן על הדימוי העצמי שלנו: זה לא שאני לא חכם או מסוגל, פשוט לא השקעתי או לא ״באמת״ רציתי. אנחנו (במודע או לא) מחבלים במאמצים של עצמנו כדי שנוכל לשייך את הכישלון להיעדר נקודתי של מאמץ או רצון.
רווח נוסף של השימוש באסטרטגיה הזו הוא שאם במקרה הצלחנו (בלי לתת את המקסימום שאנחנו יכולים) אז ההצלחה מחזקת לנו את האגו אפילו יותר מבדרך כלל. כך, גם הצלחות מתנות יחסית נחשבות באופן הזה הישג משמעותי (תראו איך הצלחתי לקבל 80 אפילו בלי להשקיע בכלל?) ומחזקות היבטים גרנדיוזיים בתפיסה העצמית שלנו (כולנו מכירים את הדמות של הגאון שלא צריך להתאמץ כי יש לו אינטלגנציה טבעית והוא ״פשוט מצליח״) .
הכשלה עצמית היא מנגנון שהתפתח לאורך השנים ואפילו מביא תועלת בהקשרים שונים. הוא עוזר לנו לשמור על התקווה שאולי בעתיד, כשנעז לנסות, ננצח בתחרות, נשיג את הבחורה או נקבל 100 במבחן. הפסיכולוג מרטין סליגמן הראה במסגרת ניסוי את התועלת שבמנגנון ההכשלה העצמית. הוא סיפר לקבוצת שחיינים שהם נכשלו במפתיע במשחה בו היו אמורים להצליח בקלות והראה שאלה שהצליחו להרחיק מעצמם את הכישלון ולתרץ אותו דרך חוסר השקעה או מאמץ , תפקדו טוב יותר במשחים שנערכו לאחר מכן. התועלת של מנגנון ההכשלה העצמית מודגמת לא רק במעבדה, גם המורה בבית הספר שאומר ביום ההורים ״לילד יש פוטנציאל״ עושה בו שימוש יעיל. קל יותר לומר שמישהו לא השקיע או לא ביטא באופן מלא את יכולותיו מאשר לומר שהילד מנסה לעשות הכול ופשוט לא מצליח. ואכן, הכשלה עצמית מגנה על הדימוי העצמי מפגיעה בטווח הקצר היא מאפשרת לנו להרחיק מאיתנו חוויות של אכזבה וכישלון משמרת מין תחושה לפיה ״יום אחד כשננסה באמת –נצליח״ ומגנה על תחושת הערך העצמי שלנו . עם זאת, שימוש תדיר במנגנון ההכשלה העצמית יכול להביא אותנו למצב בו אנו לא מסוגלים ״לתת את הכל״ ועסוקים בלספק לעצמנו תירוץ לכישלונות אפשריים.
מי שמרבה להשתמש במנגנון ההכשלה העצמית לא ימצה את מלוא הפוטנציאל שלו וירבה לחוות תחושות של תסכול והחמצה. כך, למול הממצא הנקודתי של סליגמן, חוקרים גילו שנבדקים שהציגו שימוש מרובה בהכשלה עצמית כדי להגן על האגו מפני כישלון הציגו הישגים נמוכים יותר, מצב רוח ירוד ואף בריאות לקוייה ביחס לאלו שלא הרבו לעשות במנגנון הזה שימוש.
אז מה עושים?
אחד הגילויים המעניינים הקשורים לחרדות פסיכולוגיות הוא שהימנעות מחזקת ומקבעת אותן. בהכשלה עצמית נוצרת פעמים רבות דינמיקה שמחזקת את החרדה ושימוש בתירוצים. בגלל שאנחנו לא מנסים עד הסוף, אנחנו לא מצליחים כמו שקיווינו והכישלון מחזק את התחושה שאולי אין לנו את היכולת להצליח, שאולי ״זה מה שאנחנו שווים״. וכמובן שהתחושה הזו מלבה את חוסר הבטחון שלנו ביכולות שלנו ודוחפת אותנו להכין עוד ועוד תירוצים בניסיון לא יעיל לגונן על הדימוי העצמי שלנו. לעיתים אנחנו אפילו מגיעים למצב בו אנחנו מראש בכלל לא מנסים משהו שיכול להיות שנכשל בו.
במקביל ללימודי הפסיכולוגיה שלי עבדתי בקורסי הכנה למבחן הפסיכומטרי, מבחן שמעלה חששות הקשורים לדימוי העצמי בקרב הרבה אנשים. בשנים האלה ראיתי הרבה פעמים איך נוצרת לולאה בעייתית במסגרתה כל כישלון פוגע בדימוי העצמי ומוביל לפחות מאמץ שכמובן מוביל לכישלון נוסף ולהפחתה נוספת במאמצים וכך הלאה במין לופ של קושי להשקיע וכשלונות המחזקים זה את זה.
למול הדינמיקה הזו חשוב לזכור שהנכונות לפגוש את מה שמעורר בנו חרדה מוציאה ממנו את העוקץ ומסייעת להפחית את הפחד בהדרגה. גישות פסיכולוגיות שונות נבדלות בדרך בה הם ממשיגות את מה שגורם לחרדה ובדרכים שהן מציעות לטפל בה אבל כולן מסכימות שחשוב לפגוש את המקומות שמפחידים אותנו, להבין אותם ולאתגר אותם. המפגש הראשוני עם הדבר שמפחיד אותנו הוא כמובן קשה וטעון אבל אם מנהלים אותו נכון, אנחנו יכולים ללמוד לשאת את החרדה טוב יותר. ההתמודדות שלנו עם ההכשלה העצמית צריכה להתחיל מההבנה שאימצנו אסטרטגיה לא יעילה במטרה להגן על הערך העצמי שלנו, כזו שמספקת לנו הגנה זמנית וחלקית למול הציון שנקבל במבחן אבל בטווח הארוך תשאיר אותנו עם תחושות רעות יותר לגבי עצמנו והיכולות שלנו.
חשוב להראות לעצמנו שאנו יכולים לשרוד כישלון ״בלי תירוצים״ וללמוד ליהנות מהצלחה שקשורה בהשקעה ועבודה קשה. ייתכן שבהתחלה יהיה לא קל להתמודד עם התחושה שנתנו את הכל ו״זה מה שיצא״ ושסוף סוף מיצינו את אותו פוטנציאל עלום שהיה גלום בנו כל השנים, ייתכן שנאלץ להתמודד עם סדקים בפנטזיה הגרנדיוזית לפיה כש״באמת ננסה״ אז נוכל , אבל היכולת לשאת רגעים כאלה היא יכולת שדרושה לנו בשביל באמת להצליח להשיג את המטרות שלנו.
כמי שליווה אנשים למול מבחנים כמורה וכמטפל ראיתי איך אנשים שבחרו בהכשלה עצמית התקשו בסופו של דבר להתמודד עם כשלון יותר מכאלה שניסו ולא הצליחו. השימוש בהכשלה עצמית מותיר אותנו מתוסכלים מעצמנו, עם סימני שאלה מדוע לא הצלחנו לגייס משאבים למשהו שחשוב לנו ובתחושות החמצה ותהייה לגבי מה שהיינו יכולים להשיג. התחושות אלה הרבה פעמים נשארות איתנו יותר זמן מהחוויות שהיינו חווים אם היינו מעיזים להכשל. בנוסף הכשלה עצמית לא מאפשרת לנו להכיר את הגבולות שלנו או לאתגר אותם, מקשה עלינו להוציא מעצמנו את המקסימום, וגורמת לכך שלא נלמד מהכשלנות וההצלחות שלנו.זה לא במקרה שאנשים מצליחים רבים (ממייקל גורדן ועד ביל גייטס) מספרים בגאווה על הכשלונות שלהם-חלק גדול מללמוד להצליח קשור בללמוד לנסות ולהכשל מבלי להכין לעצמך תירוצים מראש. ובנוסף ללמוד להתבונן בכשלונות בלי לברוח או לתרץ.
ברור שלפעמים זה לא לגמרי בשליטתנו- לעיתים אנו מפחדים מפגיעה בדימוי העצמי בגלל כל מיני סיבות. יש כאלה עם דימוי עצמי פגיע מאד, יש את אלו המפחדים להיחשף כ״זיוף״ בפני אחרים או נאבקים לשמר דימוי חיובי ומוצלח של עצמם בעייני הורים או בני הזוג. וכך הם מוצאים עצמם שוב ושוב מכינים לעצמם תירוצים לכישלון בלי שליטה מודעת. הכשלה עצמית יכולה לפגוש אותנו במספר זירות החל מהזירה הרומנטית בה נרצה להציע למישהי או מישהו לצאת אבל נטשטש את ההצעה כדי לטשטש את הכאב שיכול להיגרם מסירוב. בחירה שיכולה להשאיר אותנו עם סימני שאלה וספק מנקר (האם הבינו בכלל שהצענו? מה היה קורה אם היינו מנסים באמת?) ועד לזירה הלימודית בה שוב ושוב נגיע למצב שלמרות שאנחנו ״רוצים״ ללמוד אנחנו לא מצליחים לשבת כי האפשרות של כישלון מונעת מאיתנו להשקיע וגורמת לנו להגיע ״בטעות״ לא מאורגנים או מוכנים מספיק למבחן.
בהתמודדות עם הכשלה עצמית בשדה האקדמי יכולה לעזור לנו שגרת לימודים קבועה, תשתית לימודית יציבה (מקום קבוע, זמן קבוע מומלץ בספרייה איפה שיש עוד אנשים שלומדים כמונו) כל דבר חיצוני שיעזור לנו ״להחזיק״ את עצמנו בתלם ולהתמודד עם הטלטלה הרגשית הגלוייה והסמוייה שנלווית למבחנים. גם חיזוק המודעות למה שמפחיד אותנו ולקיום ההכשלה העצמית כמנגנון עוזר (מקווה שאפילו בטקסט הנוכחי יש משהו מועיל) חשוב להזכיר לעצמנו שוב ושוב נזכיר שהכנת תירוצים תספק לנו הקלה לטווח קצר אבל בטווח הארוך תזיק לנו.
אם צריך, ניתן גם להיעזר בטיפול שיעזור לנו להבין טוב יותר את המקומות הפגיעים בדימוי העצמי שלנו ולעזור לנו לא להיות מופעלים מאותם מקומות.
