דויד היה בנם השני של יוג'ין ואניטה וינר. אביו היה רב קונסרבטיבי, שהיה מקורב למרטין לותר קינג ואמו היא עובדת סוציאלית. המשפחה התגוררה בקנדה ועברה לניו-יורק כשאביו של דיויד עשה שם דוקטורט בסוציולוגיה. בשנת 1969 עלתה המשפחה לישראל והתיישבה בחיפה, שם החלו הוריו של דיויד להרצות באוניברסיטת חיפה. האב היה מרצה בכיר בחוג לסוציולוגיה והאם - מרצה בכירה בחוג לעבודה סוציאלית.
דיויד היה בן 11 כאשר המשפחה עלתה לארץ. הוא למד בבית הספר התיכון "חוגים" בחיפה ובגיל 16 נטש את בית הספר והחל ללמוד לקראת בחינות הבגרות במסגרת אקסטרנית. הוא השלים את בחינות הבגרות בגיל 17, ובשנה שלפני גיוסו לצבא, החל דיויד ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת חיפה.
בצבא היה בגרעין נח"ל ולאחר מכן שירת כחובש בחי"ר ומדריך בקורס חובשים.
שבועיים לאחר סיום הצבא החל דיויד ללמוד פילוסופיה והיסטוריה של הדתות באוניברסיטת בראון שברוד איילנד, ארה"ב, שם סיים תואר ראשון. דיויד המשיך ללימודי דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת ייל שבקונטיקט, ארה"ב. נושא עבודת הדוקטורט שלו היה: "גאונות וכישרון: השפעתו של שופנהאואר על הפילוסופיה המוקדמת של ויטגנשטיין", והיא יצאה לאור בשנת 1992 כספר. בזמן לימודיו לתואר השני תרגם לאנגלית את ספרו של אליעזר שביד "מיסטיקה ויהדות לפי גרשום שלום: ניתוח ביקורתי".
בסיום הדוקטורט שב דיויד לישראל, התחתן עם סוניה ונולדו לו שני ילדים – עידו וליאה. בישראל התחיל דיויד ללמד פילוסופיה באוניברסיטת בן גוריון. במקביל החל דיויד ללמוד לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטת תל-אביב. דיויד סיים את לימודי התואר במשפטים בשנת 1992.
לאחר סיום לימודי המשפטים פנה דיויד להתמחות. תחילה בתחום המשפט אזרחי במשרד אפרתי, גלילי ושות' ובהמשך, בשנים 1992-1993 התמחה אצל פרקליטת מחוז מרכז, עו"ד נורית שניט. לאחר ההתמחות המשיך דיויד לעבוד כפרקליט בפרקליטות מחוז המרכז עד לשנת 1997.
בשנת 1997 הצטרף דיויד לצוות המקימים של הסנגוריה הציבורית בראשה עמד מורהו למשפטים, פרופ' קנת מן. בין השנים 1997-1998 שימש דיויד כסניגור ציבורי. בשנים 1998-1999 כיהן דייויד כסניגור הציבורי הארצי בפועל והחל משנת 2000 ועד מותו כיהן כסגן הסנגורית הציבורית הארצית, תפקיד בו היה ממונה על מחלקת בית המשפט העליון בסניגוריה הציבורית הארצית.
לאורך כל השנים במקביל לעבודתו כעורך דין, תחילה בפרקליטות ובהמשך בסניגוריה הציבורית הארצית, שימש דיויד כמרצה מן החוץ בפקולטות למשפטים. תחילה באוניברסיטת חיפה שם הוצעה לו משרה קבועה בפקולטה למשפטים, אך דיויד סרב כי העדיף להמשיך בעבודתו בסנגוריה הציבורית, עבודה שהייתה בעבורו שליחות. בהמשך ועד למותו, שימש דיויד כמרצה מן החוץ בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן שם לימד את הקורס במשפט פלילי ואת הקורס באתיקה מקצועית.
במקביל לעבודתו כעורך דין ולמשרות ההוראה היה דיויד פעיל גם בלשכת עורכי הדין בישראל. דיויד נבחר וכיהן כחבר במועצה הארצית והוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין וכן בועדת האתיקה הארצית.
דיויד שימש כעורך כתב העת "סניגור" וכתב מאמרים אקדמיים. בראש מעייניו שם את הרעיון של שינוי שיטת המשפט על מנת למנוע הרשעתם של חפים מפשע. דיויד הוטרד מאד מהאפשרות של הרשעות שווא ולכן הקים בסנגוריה הציבורית הארצית את מחלקת תיקי בית המשפט העליון ובתוכה המחלקה למשפטים חוזרים.
במסגרת עבודתו בסנגוריה הציבורית הצליח דיויד, לראשונה בישראל, להביא לזיכוי של אדם במשפט חוזר. זה היה עמוס ברנס שהורשע על לא עוול בכפו וישב שנים רבות בכלא. טרם מותו עוד הספיק דיויד להגיש בקשה למשפט חוזר בעניינו של דניס אייזן. לאחר מותו של דיויד, במשפט חוזר אותו ניהלו ממשיכי דרכו של דיויד בסנגוריה, זוכה אייזן.
דיוויד נפטר ב-2 בינואר 2005 לאחר ששם קץ לחייו על רקע פרשת חקירתו במשטרה כעד במסגרת פרשת רצח השופט עדי אזר ז"ל וצירוף שמו כעד מטעם התביעה במשפט בו הואשם לקוחו, יצחק זוזיאשווילי ברצח השופט עדי אזר ז"ל.
לתיאור מלא של פרשה זו והאופן בו השפיעה על דיויד ראו, דרור ארד-אילון "החקירה האחרונה של דיויד וינר" פורסם בספר דיויד וינר על משפט פלילי ואתיקה, עמ' 17 (2009).
דיויד היה אדם כריזמטי בעל יושר פנימי שידע להקרין זאת על הסובבים אותו. הוא היה מורה מעולה שיצר קשר אישי עם תלמידיו וידע להסביר נושאים מורכבים בצורה פשוטה ומובנת שלוותה תמיד בדוגמאות מנסיונו האישי בשטח. דיויד היה בעל חוש הומור ויכולת מיוחדת להקשיב לזולת ולגלות את צדדיו השונים של כל נושא ונושא. חיפוש האמת והצדק היו בעבורו דרך חיים ושליחות אותה היטיב לבצע עד שקופד פתיל חייו.
לתיאור אישיותו המיוחדת של דיויד ראו את שתי הרשימות אשר נכתבו לזכרו:
אליקים רובינשטיין "סנה שאוכל" פורסם בספר דיויד וינר על משפט פלילי ואתיקה, עמ' 37 (2009).
יניב ואקי "בחייו ובמותו" פורסם בספר דיויד וינר על משפט פלילי ואתיקה, עמ' 39 (2009).
על חייו ופועלו המשפטי של דיויד נעשו שני סרטים בידי הבמאי יצחק רובין. שני סרטי התעודה הוקרנו ועדין מוקרנים בסינמטקים ובערוצי הטלוויזיה. הסרט הראשון נקרא "רצח לכל החיים" והוא עוקב אחר הייצוג של עמוס ברנס במשפטו החוזר עד לזיכויו בבית המשפט המחוזי בנצרת. הסרט השני הנקרא "הסניגור" מגולל את הפרשה שהובילה את דיויד לשים קץ לחייו. בסרט שולבו קטעים מקוריים מחקירתו הקשה של דיויד במשטרה. בעקבות החלטה של פורום המרצים לאתיקה מקצועית מוקרן ונלמד הסרט "הסניגור" בכל בתי הספר והפקולטות למשפטים בישראל כחלק מחומר החובה בקורס אתיקה מקצועית, ובכך ממשיכה לחיות ולהנחות מורשתו של דיויד, האיש שהאתיקה היוותה בעבורו מורה דרך אמיתי.
אחת הקליניקות המשפטיות בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן קרויה על שמו, ומדי שנה מחלקים באוניברסיטת בר-אילן מלגות לסטודנטים על שמו.
לשכת עורכי הדין הוציאה לזכרו את ספר דיויד וינר על משפט פלילי ואתיקה (2009). הכולל עשרים ושניים מאמרים ורשימות בשני תחומי המשפט שהיו קרובים לליבו של דיויד: משפט פלילי ואתיקה של המשפט הפלילי. בספר נכללה, ככל הנראה, רשימתו האחרונה של דיויד המבוססת על תמליל הרצאה שנתן, ביום ה-20 נובמבר 2003, באוניברסיטת גורג'טאון, ארצות הברית. כותרת המאמר "כל ישראל ערבים זה לזה – בין הסגרה למחויבות יהודית".
בשנת 2009 הוקם המרכז לאתיקה ואחריות מקצועית של עורכי דין ע"ש דיויד ז"ל. המרכז היושב בפקולטה למשפטים במסלול האקדמי המכללה למינהל שם לו למטרה להנציח את מורשתו האתית של דיויד. שלוש מייסדות המרכז הן אמו של דיויד, ד"ר אניטה וינר, ד"ר נטע זיו וד"ר לימור זר-גוטמן העומדת בראש המרכז. נטע ולימור הכירו היטב את דיויד על רקע פעילותם המשותפת במסגרת פורום המרצים לאתיקה מקצועית.
לרשימת הפרסומים של עו"ד, ד"ר דוד ווינר ז"ל.
