האם יש צדיקים בסדום?

הסרטון החמישי בסדרתנו "סינ-מה?דע!" מציג את התשובה העולה מן המחקר של מאיה פינגר ופרופ' רוני מנוס מבית הספר למינהל עסקים ופרופ' אילנית גביוס מאוניברסיטת בן גוריון. 

בסרטון קצר זה מוצגים ממצאי המחקר שלהלן. חשדנות וחוסר אמון כלפי המערכת הבנקאית הינם מאפיינים חובקי עולם ועתיקים מאוד. הביקורת על המערכת הבנקאית כוללת בין השאר האשמות לגבי משכורות מנופחות לבכירים; עמלות נסתרות ומיותרות; וגישה של השאת רווחים שמתעלמת משיקולים חברתיים וסביבתיים. 

במקביל עולה בשנים האחרונות התודעה החברתית-סביבתית. כהמחשה, ב-2015 אימצה העצרת הכללית של האו"ם אסטרטגיה שמטרתה הטמעת שיקולים מתחומי החברה והסביבה בתהליכי קבלת החלטות ותכנון מדיניות ברמה הגלובלית והלאומית. 
כאן טמון הקונפליקט של הבנקים, מצד אחד יש למערכת הבנקאות תפקיד חשוב במימון פרויקטים לאומיים ופרטיים שמאפשרים פיתוח תשתיות ושיפור איכות החיים בתחומים מגוונים. מצד שני, פרויקטים אלה נוטים לחשוף את החברה והסביבה לסיכונים רבים. 

בעקבות אירוע מסוג זה יזם בסוף שנות ה-90 של המאה שעברה, הבנק ההולנדי ABN Amero, את "עקרונות המשווה" - סט של הנחיות במתן אשראי לפרויקטים בהיקפים גדולים, לבחינת הסיכונים הסביבתיים והחברתיים של הפרויקט שלשמו מגויס האשראי. ב-2003 הודיעו 10 בנקים מחלוצים שהם מאמצים את "עקרונות המשווה" ונכון להיום מעל 100 מוסדות פיננסיים מכ-40 מדינות חתומים עליהם. 

אם כך, מצד אחד קיימת עוינות רבה וגוברת כלפי בנקים, ומצד שני נראה שרבים מהם - כדוגמת אלה החתומים על "עקרונות המשווה" - מחויבים לחברה ולסביבה בה הם פועלים. השאלה שמתעוררת ושעליה מנסה המחקר של אילנית גביוס, מאיה פינגר ורוני מנוס לענות היא זו:

האם המחויבות הנגזרת מאימוץ "עקרונות המשווה" היא בגדר "מס שפתיים" (Greenwash) שמטרתה להפחית את העוינות ואולי לייצר שיפור תדמיתי, או שיש כאן לקיחה אמיתית של אחריות גם במחיר של צמצום מספר ההלוואות; הקטנת רווחי הבנק; ונשיאה בעלויות הכרוכות ביישום "עקרונות המשווה"?